איפה תהיו בעוד 10 שנים?

אני לא יודע איפה תהיו אתם בעוד 10 שנים אבל אני יכול להמר די בוודאות שהמחשב שבו את או אתה קוראים את הפוסט הזה ככל הנראה יסיים את חייו באחת ממדינות העולם השלישי (סביר להניח שבסין או בהודו) בתור ערמה של פסולת אלקטרונית (E-WASTE) כשקבוצת מהגרים מזי רעב תנפץ תשרוף ותרתיח חלקים ממנו בחיפוש אחר חלקי אלקטרוניקה שבבי נחושת זהב, כסף, פלטינה וחלקים יקרים אחרים, תוך כדי שהם פולטים לחלל האוויר אדי כספית, עפרת, פלואור, בריום, כרום, קובלט ושלל לחומרים רעילים אחרים.
אבל איך המחשב שלכם יגיע עד למזרח הרחוק? כאן נכנסת למגרש אחת התעשיות הרווחיות בעולם "ייצוא פסולת" כשהיא נתמכת בשחקן חיזוק בינלאומי בדמות תופעת NIMBY (ראשי תיבות של "לא בחצר האחורית שלי"). המדינות המפותחות הן גם היצרניות הגדולות של הפסולת האלקטרונית מייצאות אותה למדינות העולם השלישי לצרכי "מיחזור" רק ששם המיחזור נעשה בשיטה הביתית שתוארה לעיל. בעקבות תופעה זו באה לעולם, בשנת 1989, אמנת באזל שמטרתה הגבלת מעבר בין גבולות של פסולת מסוכנת עליה חתומות 159 מדינות (ישראל הייתה בין החותמות המקוריות על אמנת באזל ואישררה אותה בשנת 1994).
אך כרגיל הבעיה אינה עם המדינות החתומות אלא עם אלו שלא! סין מאפשרת ייבוא פסולת בתירוץ שהיא ממחזרת אותם בתחומה, ולמרות שבארצות הברית פסולת אלקטרונית נשלחת למרכזי איסוף ומיחזור, החברות האמריקניות שהמרכזים בבעלותן יכולות להמשיך לשלוח פסולת אל מעבר לים, מכיוון שהקונגרס לא אישרר את אמנת בזל. כיום ענף הייצוא החמישי בגודלו שעליו מוטבע Made in USA הוא פסולת!