מצרים על סף הפיכה

היסטוריה קורית למול עיננו. רק לפני שבוע שיננתי את ההבדל בין 'הפיכה' ל'מהפכה', מי חשב שאלו יהיו הכותרות בחדשות? (הנהגת ארה"ב כבר לפני שלוש שנים?..). הרבה שאלות בנוגע למתרחש במצרים עלו, עיקרן עוסקות בהשפעה שיש למאורעות על ישראל. דיווח אחד מספר על אסירים שבורחים מהכלא ומסתננים לרצועת עזה, האחר על גל הפיכות צפויות במדינות ערב, מה יקרה עם הסכם השלום?
ואז נכנסתי לYNET והנה, כתבה שמנסה לשפוך אור על המצב ולנסות לתת תשובות ולא רק תיאורים של מה שקורה. כן, כמובן שאף אחד לא יכול להבטיח מה יקרה בדיוק, אבל כשיש הערכות ויש כיוון כללי, נראה לי שגם הציבור בארץ קצת נרגע.. (ובינהם אני)
מצאתי לנכון לצרף מספר קטעים מעניינים:

***

מומחים מעריכים: "אפקט תוניסיה" יימשך במדינות ערב וקיימת אפשרות ש"האחים המוסלמים" יתפסו את השלטון בקהיר

נשיא מצרים, חוסני מובארק, שוחח בסוף השבוע עם נשיא ארצות-הברית, ברק אובמה, אך לאכזבתו הוא לא קיבל תמיכה מהממשל האמריקני - בזמן שהמונים יצאו לרחובות והפגינו נגד משטרו. "הטלגרף" הבריטי דיווח כי הבית הלבן אף סייע למתנגדי המשטר במצרים. שגריר ישראל בוושינגטון לשעבר, פרופ' איתמר רבינוביץ', אמר הלילה (יום א') ל-ynet כי מדובר במסר שאובמה שלח למשטרים נוספים במזרח התיכון.

פרופ' רבינוביץ הסביר כי ארצות-הברית מיהרה לנטוש את הנשיא המצרי. "וושינגטון משדרת בכך שהיא תתמוך בכל התעוררות דמוקרטית באזור. יש כאן מסר ברור ומדאיג, מבחינתם של מנהיגים אוטוריטריים אחרים במזרח התיכון".
הוא קשר בין החלפת השלטון בתוניסיה לפני כמה שבועות לנעשה במצרים. "בולטים בין המפגינים אנשים צעירים, בוגרי אוניברסיטאות, שמסתובבים ללא תקווה במצרים. הכוח המניע כאן הוא הזעם, שנבנה על תחושת הייאוש הזו. המשטר המצרי מחזיק מעמד זמן רב, אבל האירועים בתוניסיה שינו את כל זה ונתנו ביטוי לתהליכים שנמשכו שנים רבות".
לדברי פרופ' רבינוביץ, למובארק יש בעיות נוספות. הוא רמז להשתלטות הצבא על המדינה. "מול המפגינים והאופוזיציה, מתגבשת האליטה של המשטר - שמפנה עורף למובארק. לכן, יכול להיות שהממסד הביטחוני, שהוא חלק מהאליטה הזאת - ישתלט על ההנהגה". הוא הוסיף כי במקרה בו נשיא מצרים יעזוב או יודח מתפקידו - ישראל לא תרוויח מכך. "לאור היחסים עם משטרו של מובארק, האינטרסים הישראליים יכולים רק להיפגע מההתפתחויות האחרונות".
את המהומות, שבהם נהרגו למעלה ממאה בני-אדם, לא חזו בישראל - אך חמור מכך גם לא במצרים. ד"ר שמוליק בכר, מומחה לענייני מצרים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, אמר כי מדובר ב"יום כיפור" של השלטון בקהיר. "מובארק נתפס עם התחתונים למטה. אף אחד במצרים ובשדרה השלטונית שלה לא צפה אפשרות כזו. החברה המצרית אמנם ידעה מהפכות, אבל מאז מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952, שבעקבותיה עלה נאצר לשלטון, לא ראינו אירועים כאלה".
גם לדבריו, המהפכה בתוניסיה גרמה להמוני אזרחים ממצרים לצאת לרחובות קהיר וערים נוספות במצרים. הוא אמר כי המצרים סובלים מעוני ובחברה המצרית ישנם פערים עצומים בין עשירים לעניים. "אפשר לראות עוני של עולם שלישי, בשכנות לעושר מערבי מנקר עיניים", אמר ד"ר בכר. "המפגינים לא יסתפקו בפחות מהפלת מובארק ומשטרו".
על תגובת ארצות-הברית, אמר ד"ר בכר "שהממשל הוכיח, וזה לא חדש, ציניות פוליטית ודיפלומטית ממדרגה ראשונה". לדבריו, בוושינגטון "נטשו בתוך יומיים משטר ואדם בו תמכו במשך יותר מ-30 שנה".
ד"ר בכר מאמין כי מדובר ב"אפקט פרפר" שישפיע על העולם הערבי. "קיימת סבירות שבימים הקרובים האירועים יגלשו למדינות נוספות".
הוא לא פסל אפשרות של תגובת שרשרת ואמר כי הדבר לא דומה לנפילת הקומוניזם במזרח אירופה. "ברור שהדיקטטורים האחרים בשכונה נמצאים בפאניקה מוחלטת עכשיו".

ד"ר בכר סבור כי האפשרות ש"האחים המוסלמים" יתפסו את השלטון אינה גבוהה. הוא העלה אפשרות ריאלית יותר: "צריך לזכור שההנהגה שלהם מאוד זקנה ושהאיסלאמיסטים אולי רוצים לעשות מהפכה, אבל הם מפחדים מהיום שאחרי ולא בטוח שהם יודעים כיצד לשלוט במדינה. בנאומו של מובארק ראו שהוא מנותק ממה שקורה. התרחיש הסביר יותר הוא שהצבא, שנתפס כצבא העם ומובדל מכוחות הביטחון האחרים, יקרא למובארק לרדת מכס השלטון".
כדי לנסות להרגיע את הרוחות במצרים, מינה הנשיא מובארק את השר עומאר סולימאן לסגנו. פרופ' אלי פודה מהחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חושב שהצעד לא ירגיע את המפגינים. "רק הדחתו של מובארק תספק את המפגינים או אולי מצב ביניים, שבו הוא ימשיך לכהן כנשיא בתקופת מעבר. בכל מקרה צריך להיות שינוי קונקרטי. הצעדים שעשה מובארק עד כה, כמו מינוי סולימאן לסגן נשיא, לא ירגיעו את השטח".
בניגוד לעמדתו של ד"ר בכר, פרופ' פודה סבור כי יש אפשרות ש"האחים המוסלמים" ינצלו את המצב ויתפסו את השלטון בקהיר. "הנקודה של 'האחים המוסלמים' בהחלט מטרידה. יש להם תמיכה עממית חזקה מאוד עם בסיס היסטורי. בניגוד לתנועות האופוזיציה האחרות, יש להם גם בסיס כוח משמעותי".

עם זאת, הוא מאמין כי יש לתנועה כמה חסרונות. "המנהיג שלהם הוא דמות חיוורת". על הצעדים הבאים של מתנגדי מובארק במצרים, פרופ' פודה מעריך כי "בשלב הראשון אנחנו נראה איחוד של הקבוצות השונות מול המשטר, אבל בשלב השני יש סיכוי שהאיסלאמיסטים יקחו את ההובלה. בכל מקרה, קשה להאמין שמשטר מובארק ישרוד. ברור שמדובר באירוע היסטורי יוצא דופן, שסביר שתהיה לו השפעה על מדינות ערביות נוספות".

פרופ' פודה הסביר מדוע, לאחר יותר מ-30 שנות שלטון של המנהיג בן ה-82, יצאו ההמונים לרחובות. "מדובר במשטר דיקטטורי. היו עכשיו בחירות לכאורה דמוקרטיות לפרלמנט, אבל בפועל זו הייתה תעשייה של זיופים. יש רשימה של תקנות שלא מאפשרות לאף אחד להציג מועמדות לנשיאות. למעשה, לא מאפשרים לקולות אחרים מלבד המפלגה השלטת להשתתף במשחק הפוליטי. מעבר לזה ההמונים רצים לכיכרות גם בגלל העוני והפערים החברתיים הקיצוניים".

בנוסף, ישנם גילויים של איבה אישית כלפי מובארק ובני משפחתו. "הוא שולט במשך 30 שנה. רוב הצעירים שמפגינים לא הכירו משהו אחר. עבורם מדובר באלוהים בכבודו ובעצמו. אבל כל הצעירים הללו מחוברים לאינטרנט ולרשתות החברתיות והם רואים את הפער העצום בינם לבין המערב".

גם פרופ' יורם מיטל, יו"ר מרכז הרצוג לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון, סבור כי מובארק לא יישאר בתפקידו זמן רב. "דרוש לו נס, כדי שהוא ישרוד את הגל הזה. הוא מנהל עכשיו מלחמת השרדות בלי הרבה סיכוי. הצעדים שהוא עושה אינם מספיקים. השאלה המכרעת היא כיצד ינהג הצבא".
גם הוא דיבר על "אפקט תוניסיה": "כבר עכשיו אנחנו רואים את האפקט במדינות ערביות נוספות, אבל זה לא יגיע בכל המקומות לאותה תוצאה כמו במצרים". על תגובת ארצות-הברית, הוא אמר כי לממשל אובמה היו טענות כלפי מצרים בנוגע לזיוף בבחירות לפרלמנט, ודווקא נשיא מצרים גרם לממשל להיות נגדו: "תגובת מובארק הייתה 'שמעתי אתכם אבל אני הבוס'. הממשל האמריקני עשה את הערכת המצב שלו והבין לאן נושבת הרוח. לכן הוא מתנער ממובארק."

ד"ר רבקה ידלין, מהמחלקה ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, הדגישה כי בהפגנות משתתפות כל מפלגות האופוזיציה. "זו פשוט התפרצות עממית של מעמד ביניים שנשחק ושל העניים. האנשים האלה סובלים מעוני ומדיכוי, כוחות המשטרה משתיקים כל מי שמעז לבטא את דעתו. המצרים היו שקטים זמן רב ודוכאו בכוח על-ידי המשטרה והמבנה ההיררכי של החברה המצרית. אבל שלושה גורמים הביאו להתפרצות דווקא עכשיו. העוני, הברוטאליות של כוחות הביטחון שהוצגה לעיני כל באינטרנט וברשתות החברתיות והמודל המצרי של סבל שקט - עד להתפרצות ולהתלקחות גדולה".
לדבריה, נשיא מצרים עשוי לשרוד את המהומות. "הוא יכול לשרוד כמו שסאדאת שרד את מהומות הלחם. המצב שונה מהאירועים בתוניסיה, כי מובארק ומשפחתו יושבים בתוך עמם, מצד שני מובארק הוא הסמל של השלטון שמדכא את העם ולכן קשה לומר היכן יעצור הזעם". ד"ר ידלין אינה בטוחה ש"אפקט תוניסיה" ימשיך במדינות נוספות, ובמקרים מסוימים רודן יוחלף על-ידי רודן אחר.
על תחושותיה, לגבי הנעשה במצרים - אמרה ד"ר ידלין: "מצד אחד, במשך שנים אני מחכה שהעם הזה יזקוף את ראשו. מצד שני, בתור ישראלית ויהודייה, נראה לי שהאפשרות הזאת עלולה להביא את 'האחים המוסלמים' לשלטון"

***

אז אומרים שארה"ב כבר ידעה על ההפיכה המתוכננת, שהגיע בזמן חילוף השלטון הצפוי, ועכשיו היא מתנערת ממובראק. בדבריה אמש, אמרה במעורפל מזכירת המדינה הילרי קלינטון, שהם "השלימו" עם ההפיכה, זאת אומרת שחזרה אחורה למצב הקיים- לא תהיה. השינוי קרה. שוב מוכח כוחה הרב של ארה"ב.

מסמכי אל- ג'זירה

מסמכי אל- ג'זירה ממשיכים לעורר מהומות- עדכונים ב- YNET- http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4019649,00.html

קישור לאתר אל- ג'זירה- http://english.aljazeera.net/palestinepapers/

אין ספק שלחשיפה הזאת תהייה השפעה גדולה מאוד על המשך המו"מ עם הפלשתינים ועל היחסים בין פת"ח, חמאס והעולם הערבי. נמשיך לעקוב...


בתוך כך, עפ"י העיתון "ידיעות אחרונות" של היום, עפ"י כתבתם של יניב חלילי ואיתמר אייכנר- אירלנד הפכה להיות המדינה הראשונה באיחוד האירופי ששידרגה את המעמד של הנציגות הפלסטינית שבתחומה לשגרירות.

סגן שר החוץ דני איילון: "הצהרות אלה רק מגבירות את תקוות השווא של הפלסטינים"

האומנם? או שבעצם ישראל זו שלא מבינה לאן הרוח נושבת...

רוצה קידום? תכבד את ההורים

קבלו את השיטה הסינית החדשה להתקדמות במקום העבודה: פקידי ממשלה נדרשים להוכיח יחס חם כלפי קרוביהם. כתבתו של בועז ארד שפורסמה היום בעיתון "ידיעות אחרונות"

הממשלה הסינית מציגה: כבד את אביך ואת אמך- למען יעלוך בדרגה ויקדמו אותך במקום העבודה.

כיבוד הורים איננה רק מצוות יסוד ביהדות, אלא גם אחד העקרונות החשובים ביותר בקונפוציאניזם, תורת המוסר העתיקה שעיצבה את התרבות ואת המסורת הסינית במשך יותר מ- 2000 שנה. אלא שכמו אצלנו, גם הסינים מזניחים את המצווה החשובה הזאת. הצעירים כבר אינם מכבדים את הוריהם כמו פעם, ואינם דואגים להם כראוי בזקנתם. במחוז אחד בצפון המדינה הגיעה הממשלה המקומית למסקנה שהגיעו מים עד נפש והחליטה לחנך מחדש את האזרחים הסוררים.

בתור התחלה, הודיעה, יספקו פקידי הממשלה והמפלגה עצמם דוגמה אישית. עובדי ציבור במועצה וויישיאן שבמחוז חביי, המועמדים להעלאה או לקידום בתפקיד, צריכים מעתה להוכיח לממונים עליהם כי הם מקפידים כמו שצריך על מצוות כיבוד הורים.

כחלק מתהליך הקידום במועצה מראיינים פקידים מהמועצה את בני משפחתו הקרובים של המועמד- ביניהם אביו, אמו ואפילו חותניו- ושואלים אותם האם הם זוכים ממנו ליחס ראוי. אם מתברר כי האיש מזניח את חובותיו המשפחתיות, קידומו מוקפא.

לדברי מזכיר המפלגה של וויישיאן, צ'י ג'ינגחאי, קידומם של 11 פקידי ממשלה הוקפא כבר לאחר שבראיונות עם בני משפחותיהם התברר כי הם מזניחים את הוריהם ולא מגיעים לבקר אותם מספיק. "מסירות למפלגה ולמקום העבודה איננה תחליף למסירות משפחתית", אמר צ'י בראיון ליומון הממשלתי "רנמין באו". "עובדי ציבור צריכים לשמש דוגמא ליתר העם".

בסין מתגוררים יותר מ- 167 מיליון בני אדם שגילם למעלה מ- 60. עד שנת 2050, עפ"י ההערכות יעמוד מספרם של אלה על 438 מיליון. כבר עתה קיים עומס רב על בתי האבות המעטים הקיימים במדינה, והממשלה הסינית מקווה שבאמצעות צעדים מהסוג הזה יצליחו להקל על העומס הצפוי בעתיד.


יהיה נחמד עם עוד מדינות יאמצו את הרעיון...

בשעה טובה ומוצלחת-שביתת עובדי משרד החוץ הסתיימה!

ביום שני השבוע הסתיימה השביתה של עובדי משרד החוץ. עפ"י כתבתו של גד ליאור מהעיתון "ידיעות אחרונות" ההסכם שנחתם הוא לשלוש שנים ואלה עיקריו:

• כל העובדים יקבלו תוספת שכר של 4.5%, מענק מצויינות בשיעור של 3% ומענק חד פעמי של 3,000 ש"ח שישולם בפברואר הקרוב.
• נוסף על כך מאמץ ההסכם את הסכמי השכר מגזר הציבורי כפי שנחתמו בין ההסתדרות למדינה בשנת 2010, לרבות תוספת השכר של 6.25%.
• עובדי משרד החוץ ששהו בשליחות המדינה בחו"ל בשנים האחרונות יקבלו תוספת שכר רטרואקטיבית בשיעור של 6%.
• העובדים שייצאו לשליחות בחו"ל יקבלו תוספת שתנוע בין 6% ל- 15%, והתוספת הגבוהה ביותר מיועדת ליוצאים למדינות "קשות שירות" או כאלה שיוקר המחיה בהן גבוה במיוחד.

מה הנזק שנגרם במהלך השביתה? לפי איתמר אייכנר:

• לא פחות מ- 45 אלף פניות של אזרחים שביקשו היתר חריג לקבל דרכון, אשרה, חותמת או אישור קונסולרי.
• מאות ישראלים נתקעו בחו"ל ללא אפשרות לחזור ארצה כי לא יכלו להנפיק דרכון.
• חברות ישראליות החמיצו מכרזי ענק בגלל שלא יכלו להשתתף בהם בהיעדר אישורים ממשרד החוץ.
• עבודת המוסד ומערכת הביטחון נפגעה קשות בעקבות השביתה
• נגרם נזק להסברה של ישראל בעולם.

אני מקווה שיעבור עוד זמן רב עד השביתה הבאה... אין ספק שעובדי משרד החוץ מאוד חיוניים למדינה...

מה שיטת הממשל המועדפת עלייך?

הידיעה מובאת כפי שפורסמה באתר "הארץ":

תוניס, שעת צהריים. אלף מפגינים התקדמו לאורך שדרת חביב בורגיבה, עורק התנועה המרכזי של עיר הבירה. בכיכר העצמאות, פינת רחוב הולנד, לרגלי פסלו של פילוסוף המאה ה-14, איבן חלדון, עמד טנק, קנה התותח שלו מופנה לכיוון הכללי של המפגינים. גוש פלדה שקובע את גבולות הדמוקרטיה התוניסאית העוברית.
האם כאן תהיה התמונה שתיהפך לדימוי הבינלאומי של המהפכה בתוניסיה?
עשרות רבות של שוטרים מצוידים במגני פלסטיק, נשק אוטומטי ומשגרים של רימוני גז מדמיע עומדים הכן מסביב, אבל לא מונעים את התקדמות המפגינים. 20 מטר מהטנק, ההמון עוצר מעצמו. לכל הנוכחים ברור שלאזרחים אסור להתקרב לטנק - המחשבה שהמפגינים יטפסו עליו כפי שעשו המפגינים במוסקווה ב-1991, או ינסו לחסום אותו בדרכו כמו בכיכר טיינאנמן, פשוט לא נתפשת. אבל לרגע נראה שהמחסום הפסיכולוגי עומד להישבר. ההמון מתקדם בקצב אטי יותר, כמה מפגינים בודדים מעזים יותר ומתקרבים כדי כמה מטרים מהפלדה המאיימת. קציני צבא נכנסים ללחץ, מנסים לצעוק להמון לחזור אחורה, אפילו אנשי צוות הטנק קופצים ממנו ומצטרפים לחוסמים. ברגע האחרון, רצון ההמון נשבר והם נעצרים, חלק הולכים מסביב לטנק. חלק מהמפגינים מקיפים סרג'נט מבוגר ושרים אתו בצרפתית "ויו לה רבולסיון, ויו לה מיליטאר".
המפגינים בתוניסיה היו מוכנים לסכן את חייהם מול קני הרובים של כוחות הביטחון, אבל הצבא נותר ערך עליון.
המפגינים בתוניסיה עוד לא יודעים באיזו דמוקרטיה זכו מאז הבריחו את הנשיא זין אל-עאבדין בן עלי. הם צועקים "דמוקרטיה", "חופש" ו"הלאה הרודן", אבל לתנועת המהפכה אין עדיין סיסמה מוסכמת, סמל, צבע או אפילו טי-שירט. האוקראינים אימצו לעצמם את הסרטים הכתומים, אבל רעיון הדמוקרטיזציה כל כך זר לתוניסאים, שהם אפילו לא הכינו לעצמם שלטים. חלק מהם מניפים אל על סיסמאות מאולתרות שנכתבו בעט על דפי A4. כמעט כל תוניסאי שנשאל מעדיף גרסה אחרת לשיטת הממשל הרצויה. "לאומנות ערבית", "דמוקרטיה אפריקאית", "איסלאם מודרני", כל אחד מהמפגינים הנדחפים אל עשרות המיקרופונים של התקשורת הבינלאומית, מציע משהו אחר. לא כולם רוצים דמוקרטיה - אחד דורש שהצבא יתפוס את השלטון. אחרים נושאים עיניים למערב.
השאיפה לדמוקרטיה גם לא סוחפת את כל הציבור.
מספר דומה לאלה שמפגינים בלב השדרה, צופים מהצד על שתי המדרכות. בדרך כלל אלה לבושים טוב יותר. אנשי כוחות הביטחון נבוכים לא פחות מהם. הם כבר לא ממהרים לשלוף אלות. ההמון גדול מדי, נחוש מדי, מצב לא מוכר. את מי הם משרתים עכשיו? רתיעתו של ההמון מלהתקרב אל הטנק מחזירה להם את הביטחון העצמי. קצין משטרה אחד מנופף לעברם בביטול ואומר לעמיתו, "קצת גז והם יתפזרו". ההמון משנה כיוון, עכשיו אל משרד הפנים המוקף בכוחות צבא וגדר תיל. השוטרים מצופפים שורות ושולפים אלות. נשמעים קולות ירי, ועשרות רימונים משוגרים מעל ראשי ההמון. השדרה מתמלאת בגז מדמיע. ההמון מתפזר בתוך שניות אל הסמטאות היוצאות מהשדרה. כמה מהם נתפסים על ידי השוטרים ומוכים באלות. המסר הועבר. הנשיא ברח, ממשלה חדשה קמה, עם נציגות למפלגות האופוזיציה, אבל דמוקרטיה עדיין לא הפציעה ברחובות תוניסיה.


*המצב כיום בתוניסיה הוא שהצבא שולט ברחובות, הנשיא ברח וראש הממשלה מנסה ליישב את דעתם של האזרחים, שמואסים בשלטון הרודנים, ורוצים דמוקרטיה.

עוד על תוניסיה ניתן לקרוא כאן:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%99%D7%94

השפעה של בכי/ דמעות

אומנם הנושא עצמו אינו יחב"לי אך השאלה הזו עלתה בליבי כאשא קראתי את הכתבה על השבעתו של יו"ר בית הנבחרים החדש מטעם המפלגה הרפובליקנית, ג'ון ביינר.



תחילה אצטט מספר קטעים מהכתבה ואז אשאל את שאלתי.





דמעות כריש- כתבתה של אורלי אזולאי שהופיע ב- "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון, 7.1.11.



חבר הקונגרס ג'ון ביינר עמד על דוכן הנואמים, הודה לקהל על היום המופלא שבו ניצחו הרפובליקנים את הדמוקרטים וחזרו לשלוט בקונגרס, ולפתע החל גופו להתפתל בעווית מוזרה; גרונו נחנק, ונהר של של דמעות הציף את עיניו. הוא קינח את אפו, ניגב את לחייו הרטובות, ניסה לומר עוד כמה מילים אך ויתר. כך פחות או יותר נחשפה אמריקה ל"ספיקר", ליו"ר החדש של בית הנבחרים, שנכנס לתפקידו השבוע לאחר שבבחירות האמצע שנערכו בתחילת נובמבר הביסו הרפובליקנים את הדמוקרטים והשתלטו על הרוב בבית הנבחרים.



ננסי פלוסי, בעלת בריתו של אובמה, נוצחה ופינתה את מקומה לביינר. הוא האיש, שעל פי המסורת השלטונית האמריקאית אמור כעת למרר את חייו של הנשיא ולחשוף את מחדליו כיו"ר רפובליקני מול נשיא דמוקרט...



אבל מה שאמריקה קיבלה באותו לילה היה ספיקר מתבכיין. מהארכיון נשלפו קטעים נוספים שבהם נראה ביינר ממרר בבכי בעת ההצבעות בקונגרס, אלא שאיש לא שם לב אליו אז: הוא היה בסה"כ חבר בית הנבחרים מהספסלים האחוריים. לא חלפו ימים אחדים, ולספיקר החדש הוצמדו כינויים כמו "רכרוכי", "רגשני", "אלוף הקונגרס בהשפרצת מים".



ואז הגיע השיא. לסלי סטהאל, המראיינת של תוכנית הטלויזיה היוקרתית "60 דקות" ליוותה אותו לאחר בחירתו, וכצפוי שאלה אותו על ליל הדמעות. סטהאל יודעת לדובב פוליטיקאים: היא כיוונה אליו את המצלמה ושאלה אותו בעצם למה הוא בוכה. ביינר השפיל את עיניו, הוציא מטפחת ובכה שוב מול פני האומה. המראיינת נראתה נבוכה. היא הושיטה את ידה לעברו כדי לתמוך בו, מה שהגביר עוד יותר את טלטלת גופו.



"האם ניסית אי פעם לשלוט בזה?" שאלה בעדינות. ביינר ענה בקול שבור: "לא, לא ניסיתי. זה אני. מי שמכיר אותי יודע שאני מרגיש נוח עם זה".



דברים של סטהאל: "... אבל רבותי, יש כאן בעיה. בכל פעם שביינר מדבר על משהו שחורג מתחום הכלכלה, הוא פורץ בבכי. אתם מתארים לעצמכם איך היו שוחטים את ננסי פלוסי אם לה זה היה קורה? מיד היו אומרים עליה שהיא אישה חלשה".



וכך עלתה לסדר היום האמריקאי השאלה אם יש בעיה בעובדה שביינר הוא יצרן כפייתי של דמעות. כדי להעמיד דברים על דיוקם הסכימה אישתו, דבי, לצאת מאלמוניותה והתראיינה לטלוויזיה. "עוברת עליו תקופה מאוד רגשית", הסבירה. "הוא הגיע משום מקום, שטף רצפות והגיע למשרה רמה. אפשר להבין אותו."



בשלב זה הועלתה השאלה אם לדמעות יש השפעה על קריירה של פוליטיקאי. כדוגמה, הוזכר המקרה של אד מסקי, שהיה מועמד לנשיאות ב- 1972 מטעם המפלגה הדמוקרטית. מסקי פרץ בבכי במהלך אסיפת בחירות בניו- המפשייר, טען שלא היו אלה דמעות אלא פתיתי שלג, אבל הציבור לא האמין. זה הביא לסוף המירוץ שלו. גם הילרי קלינטון השתנתקה בבכי באסיפת בחירות, במהלך הפריימריז מול אובמה. לאחר סדרת תבוסות שאלו אותה: "איך זה קרה לך?" והיא התקשתה לשלוט ברגשותיה. מי שעד אז הצטיירה כאישה קרה במיוחד, ניגבה דמעה. זה דווקא עזר לה: היא נשארה במירוץ יותר מכפח שציפו.



ג'ורג' בוש האב היה מבקש מכותבי הנאומים שלו שיבחרו מילים לא מרגשות במיוחד לצורך נאומי הפסד לחיילים או במפגשים עם משפחות שכולות. הוא הכיר בנטייתו להתרגש עד דמעות וסירב לחשוף זאת בפומבי. ביל קלינטון לא נראה דומע מול המצלמות, אבל בעיצומה של פרשת מוניקה לווינסקי הוא הופיע בטלוויזיה בעיניים נפוחות ואדומות שלא הותירו ספק לגבי מה שעבר עליו. רק אובמה הזיל דמעה בלילה שלפני בחירתו לנשיא: זה קרה באסיפת בחירות גדולה, שעות אחדות לאחר שנודע לו שסבתו הלכה לעולמה.



"כשזה מגיע לבכי, יש סטנדרט כפול לגבי נשים וגברים", אמרה בשבוע שעבר השרה פיילין. "את ביינר מקבלים, אבל אם אני הייתי בוכה בפומבי, היו אומרים שאני לא עומדת בלחץ ונתונה למצבי רוח. לגברים סולחים".



ביינר עצמו לא מבקש שיסלחו לו. להיפך. הוא רואה את עצמו כגבר החדש שמרשה לעצמו לבכות ולא חש צורך להתנצל על כך. "זה קורה לי בכל פעם שאני מדבר על ילדים או על חינוך", הוא אומר. "זה קורה לי גם כשאני מדבר על החלום האמריקאי. אני רדפתי אחרי החלום האמריקאי והצלחתי להגשים אותו...





כעת נשאלת השאלה: איך בכי ודמעות משפיעים על דעת קהל, מדיניות חוץ וכו'? האם יש קשר בין בכי/ דמעות ליחב"ל?

אזרחים זרים למען ישראל

ביום שישי האחרון פורסם בעיתון "ידיעות השרון" סיפורם המדהים של סטודנטים זרים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה שהחליטו לעמוד בחזית ההסברה האלטרנטיבית של מדינת ישראל. לשמחתי הרבה הם לא מיעוט. אני שמח להציג כאן את שני הסיפורים הראשונים. בהחלט הם ראויים לפרסום!

לוחמה לא קונבציונלית- כתבתם של ניצן היימן ונטע- לי בינשטוק. פורסם ביום שישי, 7.1.11, בעיתון "ידיעות השרון"



תארו לכם עולם דיפלומטי אידיאלי, בו נציגינו החרוצים אינם שובתים בגלל שכר הרעב שלהם. עולם בו ראש ממשלת רוסיה מדבדב, אינו מביך את מדינת ישראל ומבטל ביקור יוקרתי. למרבה הצער, זה לא המצב, אבל דווקא בהרצליה, קמה קבוצה, שהתארגנה באופן פרטני ומורכבת מסטודנטים זרים, רבים מהם לא יהודים שמנסה ובד"כ גם מצליחה, לא תמיד בדרכים שיגרתיות, לשנות את תדמיתה הציבורית של ישראל בעולם.



קחו למשל את דניאל ניסמן שנולד בקליבלנד, ארה"ב. ניסמן החליט לפני שש שנים לשנות את חייו לחלוטין. הוא עזב את ביתו שבמדינת אוהיו, השאיר מאחור את משפחתו ועלה לארץ. עד כאן זה אולי יישמע לכם כעוד אחד מאלפי סיפורי העלייה אליהם כבר התרגלנו, אלא שהיום, ניסמן, בסך הכל בן 24, משמש כאחד משגריריה של מדינת ישראל. הוא אומנם לא מקבל את משכורתו החודשית מאדון ליברמן (כנראה למזלו) אך עבודתו החשובה, אותה הוא עושה לגמרי בהתנדבות, עוזרת מדי יום לשנות את תדמיתם השלילית של חיילי צה"ל בעיני העולם.



ניסמן משתייך לקבוצה ייחודית של 1,400 סטודנטים זרים הלומדים בבית הספר הבינלאומי של המרכז הבינתחומי בהרצליה. הסטודנטים שמרביתם מתגוררים בהרצליה, מגיעים מ- 80 מדינות כמו טורקיה, מרוקו, סינגפור, מכסיקו, שוויץ, שוודיה, דרום אפריקה, אריתריאה ועוד.



את הרעיון לפעילותו הייחודית, הגה ניסמן כאשר שירת כלוחם בנח"ל, אז נחשף לראשונה לאחריות הכבדה המונחת על כתפיהם של החיילים הישראלים והבין את הפער העמוק בינה לבין האופן השגוי שבו הם נתפשים בעיני העולם. "רבים חושבים שחיילי צה"ל הם השטן. זה ממש לא כך. חיפשתי דרך להציג את החיילים לעולם בצורה שונה", סיפר השבוע ל"ידיעות השרון". "החלטתי שהדרך הטובה ביותר תהייה באמצעות אתר אינטרנט שבו יוכלו אנשים מרחבי העולם ליצור קשר אישי עם החיילים". ניסמן לקח את הרעיון שלו צעד אחד קדימה ויחד עם עוד שני חברים העלה לאוויר לפני כחודשיים אתר המשמש זירת מפגש בין החיילים ובין סטודנטים בכל העולם.



"המטרה היא לשפר את התדמית של הצבא דרך קשרים אישיים ולתת אפשרות לכל אחד בעולם לדבר ישירות עם חייל ישראלי. למשל, אם אתה לומד באוניברסיטה במיאמי ויש בקמפוס הפגנות כנגד ישראל, אז אתה יכול להיכנס לאתר, לבחור חייל ולשאול אותו שאלה ישירה על על השירות שלו. כך לדוגמה, אם החייל עשה שירות במחסומים בשטחים, שואלים אותו איך הוא מתמודד ם הקשיים הנפשיים שבמחסום. המטרה של האתר שבכל העולם יבינו שהחיילים הישראליים הם לא השטן, כפי שהם מצטיירים בקרב הציבור שם".



בימים אלו מנסה ניסמן להרחיב את פעולות האתר. "אנחנו מגייסים חיילים שמדברים כמה שפות, כמו צרפתית וערבית, כדי שיציגו תחומים שונים בחברה הישראלית". http://www.friendasoldier.org/



לעומת ניסן שבחר לנהל את מלחמתו ברשת האינטרנט, דני ביוקו (23) החליט שהדרך הטובה ביותר להגן על מדינת ישראל היא דווקא בגופו הצנום. ביוקן, יליד אוסטרליה, בן למשפחה יהודית מבוססת, הגיע לישראל בגיל 18. "בביקור בארץ הגענו לבינתחומי ושמענו הרצאה על המזרח התיכון, אותה העביר אורי גולד פריים. הוא הרשים אותי מאוד והמשכנו להתכתב לאחר מכן באמצעות האינטרנט". לאחר תקופה של התכתבות, הבין ביוקן כי זה הזמן להגיע לישראל, כאשר המטרה היא לימודים בנושא "לוחמה וטרור" במרכז הבינתחומי. כשהתבקש כחלק מתהליך הרישום להסביר למה בחר להגיע לארץ, ציין: "אני רוצה לעשות שינוי ולקבל משמעות לחיי".



בשנת 2008 החל ביוקן את לימודיו ועבר להתגורר בהרצליה. ביוקן לא הסתפק בלימודים בישראל. הוא הרגיש שמחובתו לדאוג למדינה הזו. בניגוד לסטודנטים אחרים, ביוקן החליט למצב את פעילותו מעבר לים, דווקא במקומות הקשים ביותר למדינת ישראל, בזמנים של ועידות בהן נערכות הפגנות שלעיתים קרובות מתלהטות. במילים אחרות, לא בדיוק מהקום שבו הייתם מצפים למצוא תומך ישראל. אבל ביוקן, כבר הבנתם, הוא מזן אחר, ולא מהסס לעמוד בחזית, תרתי משמע, של ההסברה הישראלית בכל מקום בעולם בו הוא נדרש.

כך למשל במהלך שנת 2009, כשיצא לז'נבה בימים של ועידה אנטי- ישראלית שהתקיימה שם. "ידענו שיהיו קבוצות שינסו לעורר מהומות ולהסית נגד ישראל וידענו שמישהו יהיה צריך לעמוד שם מולם ולהפגין בעיקר נגד נאומו של נשיא איראן, אחמדיניג'ד בוועידה. הקמנו שם מערך מחאה שלם שאף אחד לא היה יכול להישאר אדיש אליו", הוא מספר.

תתחילו להתרגל: סודן הדרומית*

מחר, יום ראשון, צפוי להתקיים משאל העם הראשון בהיסטוריה של המדינה המפולגת, סודן.
למעלה משני מליון (!) בני אדם נהרגו עד כה במלחמה הממושכת בין הצפון לדרום, שנסתיימה ב-2005 בחתימה על הסכם שלום. תושבי הצפון מוסלמים, תושבי הדרום נוצרים ומאמינים בדתות נוספות.
במדינה המחולקת, משאל העם אמור להכריע סופית מה ייעשה עם הבעיות בין הצפון לדרום. האם תהיה מדינה חדשה- דרום סודן? לפי ההערכות, כן. דרום סודן תפרוש ותהפוך לעצמאית.
רבים כבר חושבים על היום שאחרי. היכן יעבור הגבול? למי יחולקו אוצרות הטבע? הנפט? מה לגבי משפחות וקשרים חברתיים? האם יפרידו בכוח?
לידיעה המלאה מאתר "הארץ"

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1208269.html

ומYNET

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4010573,00.html

העידכון החם ביותר מדווח על 9 הרוגים בהתפרעויות, שהיו צפויות. אומנם מלחמת אזרחים כנראה שלא תהיה, אך אלו שאינם מסכימים עם המהלך שיוביל לפירוד המדינה, מתנהגים באלימות.

ומי העומד בראש?

מתוך "ויקיפדיה" - מותר להשתמש כאן אבל לא בשום מקום אחר :)

עומר חסן אחמד אל-בשיר (בערבית: عمر حسن احمد البشي; נולד ב-1 בינואר 1944) הוא נשיא סודאן.
אל-בשיר התגייס לצבא סודאן ב-1960, התאמן במלזיה ומצרים, למד באקדמיה הצבאית במצרים ושירת בצבא מצרים במלחמת יום כיפור ב-1973. עם שובו לסודאן הוא מונה להוביל את המבצעים בדרום סודאן, שמטרתם הייתה לחסל את הארגון המכונה "צבא השחרור של העם בסודאן".
ב-1989 חולל אל-בשיר – שבאותה עת היה קולונל – הפיכה צבאית נגד ראש הממשלה סדיק אל-מהדי, אשר נבחר בבחירות דמוקרטיות. אל-בשיר הפך לנשיא, ראש הממשלה ומפקד הכוחות המזוינים. מאז הונהג בסודאן משטר צבאי וחוקי שריעה, אשר פיזר את האסיפה הלאומית, אסר על קיום מפלגות ואיגודים מקצועיים, חיסל את המערכת המשפטית ואסר על עיתונות חופשית. ב-1996 נערכו בסודאן בחירות לנשיאות, שבהן זכה אל-בשיר.

ב-14 ביולי 2008 הוגשה נגד אל-בשיר תביעה רשמית בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג על רצח עם, אשר לפי כתב האישום מתבצע עד לימים אלה בחבל דארפור. בעקבות הפעילות הנמשכת בדארפור ביקש לואיס מורנו-קמפו, התובע הראשי של בית הדין הבינלאומי, להוציא צו מעצר בינלאומי נגד אל-בשיר.



עידכונים נוספים לאחר משאל העם, תוצאות צפויות להיות תוך שבוע.



*למען הסר ספק: עוד לא קמה מדינה חדשה בשם זה, זוהי רק ההערכה.

מאו"מה באפריקה

כתבתו של עמרי חפץ שפורסמה השבוע בעיתון "במחנה". בכתבה מצוין כי יש חשש של האו"ם כי בקרוב תפרוץ מלחמת אזרחים או שיתבצע רצח עם בחוף השנהב.

בעקבות מצבו המעורער של השלטון בחוף השנהב שוקלים באו"ם לשלוח לאזור כוח צבאי. הרעיון קיבל רוח גבית בסוף השבוע שעבר, כאשר שר החוץ הבריטי, ויליאם האג, הכריז שיתמוך בארגון במקרה שיחליט לממש את תוכניותיו באזור.

המשבר התחיל לפני כחודש, במהלך תקופת בחירות לנשיאות חוף השנהב. אלאסן אואטרה, שהוביל את מסע הבחירות שקדם ליום הגדול, ניצח בהן כדין. לורן גבאגבו, נשיא המדינה, החליט כי איננו מתכוון לוותר על הנשיאות, ומאז הוא מסרב לעזוב את כיסאו. הדבר הותיר את אואטרה נתון לרדיפות- ומחוץ למשרד הנשיא.

רבים בעולם חוששים כי עתידה של המדינה האפריקאית לא מזהיר, והתרחישים נעים ממלחמת אזרחים לרצח עם. בכירים באו"ם, ביניהם המזכיר הכללי, באן קי- מון, הזהירו שוב ושוב מפני ההתפתחויות השליליות. מחשש להתלקחות, קראה צרפת לאזרחיה השוהים במדינה האפריקאית לשוב בהקדם לאירופה.

בתוך כך, מנסים מנהיגים בעולם לדחוק בנשיא היוצא- לא יוצא, לורן גבאגבו, שיעביר את השליטה לידיו של אואטרה שניצח בבחירות. מאז הבחירות הכושלות, כמעט 200 אנשים מצאו את מותם, עפ"י ההערכות, בידי אנשי גבאגבו. הבנק המרכזי- אזורי של מערב אפריקה עצר את הזרמת הכספים למשטרו הלא חוקי של גבאגבו, דבר המקשה עליו לשלם ליועצים ולצבא שיגבו את מהלכיו השונים.

להשכלה כללית- ערך חוף השנה באינציקלופדיה של YNET- http://www.ynet.co.il/yaan/0,7340,L-13189-MTMxODlfNjY0NzM1ODZfMTQ4Njg3MjAw-FreeYaan,00.html

סעודיה:תפסנו "נשר ריגול" ישראלי

לפני הקריאה אני ממליץ בחום לראות את הסרטון הזה- http://www.memritv.org/clip/en/2048.htm

כתבתם של אלי לאון וסוכנויות הידיעות שפורסה היום בעיתון "ישראל היום".

אין ספק שהתקשורת הערבית מצליחה להיות יצירתית ביותר לאחרונה, כאשר הטרנד החדש הוא הצגת בע"ח כסוכני מוסד. אחרי פרשת "כריש המוסד" מסיני, מגיע תורם של של הסעודים, שטוענים: תפסנו נשר שנשא משדר GPS של אוניברסיטת ת"א, והוא בשירות המוסד הישראלי.

אם נאמין לאמצעי התקשורת הסעודים, נתפס הנשר בקרבת ביתו של שייח' מקומי ביישוב חאייל. הוא הועבר לרשויות הביטחון הסעודיים ע"י תושבים מקומיים, לאחר שאלה נתנו לדמיונם לפרוח כאשר מצאו את המשדר לצד טבעת ברגלו של הנשר עם שמה של האוניברסיטה הישראלית באנגלית. ממצאים אלו הספיקו להם כדי לחשוד כי הנשר הוא מרגל בשירות האויב הציוני.

תיוג נשרים ועופות אחרים הוא דבר נפוץ בעולם ונעשה למטרות מדעיות ומתוך רצון לנתח ולהבין את התנהגותם של עופות אלו. מאז פרסום הידיעה בסעודיה גם יתר התקשורת הערבית המשיכה לעסוק בה. אם נסתמך על הפרסומים, למוסד יש, לצד היחידות להפעלת סוכנים, אגף זיאולוגי ("פרפר"?) המפעיל בע"ח כסוכנים.

רק בחודש שעבר טענו גורמים מצריים כי כריש שתקף תיירים בחופי סיני היה סוכן מוסד. תקופה קצרה לאחר מכן "חוסל" הכריש ע"י תייר שיכור שקפץ למים ונחת עליו ללא כוונה, והמצרים, שכנראה הבינו עד כמה הטענות שלהם היו מגוחכות, נסוגו מהן בסופו של דבר.

נראה איך הסיפור הזה יסתיים...

איום לא דיפלומטי

כתבתו של איתמר אייכנר שפורסמה היום בעיתון "ידיעות אחרונות". הכתבה עוסקת בשביתה של עובדי משרד החוץ. בכתבה זו מצויין שעובדי המשרד הודיעו לגרמנים שאם הקנצלרית מרקל תגיע לישראל, הם יפוצצו את הביקור שלה.

לא נראה שהשתנה משהו מאז הפרסום על ביטול ביקורו של נשיא רוסיה מדבדב... וחבל.

נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב איננו לבד. אחרי שגרמו לביטול ביקורו בישראל מתכוונים עובדי משרד החוץ להביא גם לביטול ביקורה של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. הם מזהירים שאם תגיע בכל זאת- יפוצצו את ביקורה.

מרקל אמורה להגיע לישראל בסוף ינואר. בישראל מייחסים לביקור חשיבות רבה, שכן במהלכו יש כוונה לבקש מגרמניה צוללות חדישות ולפעול להגברת שיתוף הפעולה עימה במגוון תחומים. ההכנות לקראת הביקור נכנסו להילוך גבוה, אלא שאתמול שיגר ועד עובדי משרד החוץ הנחייה לשגרירות ישראל בגרמניה שלא לטפל בסידורים הדרושים לקראת הביקור. מטה המאבק אף ביקש להבהיר לצד הגרמני כי ניסיון לקיים את הביקור תוך עקיפת משרד החוץ הישראלי נדון לכישלון, ונוסף לכך יתקל בתגובה קשה שתכלול הפגנות, חסימות כבישים, שריקות במסיבות עיתונאים שתקיים הקנצלרית וכדומה.

"לטובת שימור היחסים עם גרמניה, המלצתנו החד משמעית לגרמנים היא לדחות את הביקור למוד מאוחר יותר", נאמר בהנחייה. בשל העיצומים נמצאים כעת בסכנת ביטול גם ביקוריהם בישראל של ראש ממשלת קרואטיה, ראש ממשלת סלובניה ושר החוץ הנורבגי.

עובדי משרד החוץ נוקטים עיצומים קשים זה כשלושה שבועות, וזאת במחאה על תנאי שכרם. סגן שר החוץ דני איילון קרא אתמול לנציגי ועד העובדים לאמץ את הצעת משרד האוצר, אשר נבנתה לטענתו בשיתוף שר החוץ אביגדור ליברמן.

המשך יבוא...

להעשרה- כתבה על אנגלה מרקל- http://www.wsws.org/articles/2005/jul2005/cdu1-j08.shtml

המטרה: להביך את אובמה

כתבתו של שמעון שיפר שפורסמה היום בעיתון "ידיעות אחרונות". הכתבה עוסקת בכוונה של מדינות ערב לבקש ממועצת הביטחון של האו"ם לגנות בנייה מעבר לקו הירוק. בבקשה הם יתבססו על התבטאויות של נשיא ארה"ב אובמה ומזכירת המדינה קלינטון. התקווה שלהם שזה ימנע וטו אמריאי.

מספר מדינות ערביות צפויות להגיש בתחילת שבוע הבא בשם הפלסטינים הצעת החלטה למועצת הביטחון של האו"ם- ולדרוש זו תקרא לישראל להפסיק את הבנייה מעבר לקו הירוק ובהתנחלויות הקיימות.

המיוחד בהצעה זו, כפי שמסתמן מן הטיוטה המתגבשת, הוא שהיא מבוססת על התבטאויות של נשיא ארה"ב ברק אובמה ומזכירת המדינה הילרי קלינטון- בהן השניים שוללים מכל וכל את המשך הבנייה בשטחים ואת הלגיטימיות המשפטית של ההתנחלויות. לאור זאת, העריכו דיפלומטים באיחוד האירופי כי לאמריקאים לא תהייה ברירה, והם ייאלצו לתמוך בהצעה ולהימנע מהטלת וטו. אם אכן תתקבל הצעת ההחלטה הזו, הדבר יקשה על ישראל להמשיך ולבנות מעבר לקו הירוק, לאור עמדת הקהילה הבינ"ל.

נחכה ונראה איך זה יתפתח...

משפט בינלאומי ו-INGO בפעולה - מכתב התמיכה ברוני פוקס

להלן ציטוט ממכתב עליו חתומים "המשפחה והחברים של רוני."

<תחילת מכתב>

מכתב גלוי לנשיא גיאורגיה:
אתה פוגע בדמוקרטיה הגיאורגית
ומבריח אנשי עסקים ישראלים ובינלאומיים
מהמדינה שלך

אנו, המשפחה והחברים של רוני פוקס קוראים לך, עם פתיחת משפטו של רוני בגיאורגיה, להושיט יד לדמוקרטיות הנאורות ולחזור בך מהחלטתך לערוך משפט ראווה, בניגוד לכל חוק בינלאומי.
רוני, איש עסקים ותיק ומוכר, מוחזק במדינתך כבן ערובה זאת לאחר שנעצר בדרך לא חוקית על ידי המשטרה החשאית של גיאורגיה. רוני נחטף על אדמת גיאורגיה לאחר שהוזמן להיות אורח אישי של ראש ממשלתך. תחבולה המזכירה משטרים אפלים.
ידוע לכולם שהרקע לחטיפה הוא פיצוי כספי של 100 מיליון דולר אותו אתם מחוייבים לשלם לרוני ושותפיו, זאת בהתאם להחלטה של מוסד הבוררות הבינלאומי של הבנק העולמי ICSID.
אותו מוסד דחה את כל טענותיכם כנגד רוני, לרבות טענות השוחד כביכול שהצגתם כראיה משפטית. המוסד הבינלאומי המכובד קבע מפורשות כי "ממשלת גיאורגיה פעלה באופן לא חוקי, שאינו מתקבל על הדעת באופן מוחלט ואף עומד בסתירה לחוק הבינלאומי".
קביעה שמביאה לכך שגיאורגיה תהפוך למקום שאנשי עסקים ימנעו בכל דרך מלהכנס אליו.
בנוסף לכך, מחר יגיש הארגון הבינלאומי לזכויות האדם חוות דעת לבית המשפט לזכויות האזרח בשטרסבורג הטוענת כי נהגתם בניגוד לחוק ובתחבולות על מנת להפליל את רוני.
אנו נמשיך לעשות הכל על מנת לשחרר את רוני יחד עם כל הגורמים המשפיעים בירושלים ווושינגטון אשר מסייעים לנו במשימה אנושית זאת.

על החתום,
המשפחה והחברים של רוני.

<סוף מכתב>

מכתב זה חושף מצב מיוחד ביחסים הבינלאומיים בין ישראל לגיאורגיה ומעלה שאלות בנוגע לאפקטיביות הפעילות של ארגונים בינלאומיים לא ממשלתיים. כיצד ישראל כמדינה צריכה לפעול? מה הן גבולות החלת הריבונות המשפטית של ממשלות וארגונים בינלאומיים? אלו נושאים בהם אנו כתלמידי יחב"ל צריכים לתת עליהם את הדעת כאשר אנחנו נחשפים למציאות הבינלאומית.

יוזמה בכנסת: לחקור את מימון השמאל הקיצוני

כתבתו של צביקה ברוט שפורסמה היום בעיתון "ידיעות אחרונות"

הכנסת עשויה לפתוח השבוע במלחמה נגד ארגונים ישראלים, שנגדם נטען כי הם פועלים נגד הלגיטימציה של לוחמי צה"ל בארץ ובעולם: סיעת ישראל ביתנו הודיעה אתמול כי השיגה את הרוב הדרוש להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא.

ח"כ פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו), המובילה את הנושא בסיעה הגישה אתמול לכנסת בקשה להקמת ועדת חקירה שכזו נגד ארגונים ישראלים- שפועלים בין היתר להעמדת חיילי וקציני צה"ל לדין ברחבי העולם. המטרה, לדבריה, היא לבדוק בין היתר את מקורות המימון של הגופים הללו, האם עומדים מאחוריהם גורמים בינ"ל, ואם כן, אילו גופים בדיוק.

ההצבעה בנושא צפויה כבר מחר במליאת הכנסת, ובישראל ביתנו אומרים כי סיכמו עם רוב ראשי הסיעות כי יתמכו במהלך. ביןהיתר צפויים לתמוך חברי הכנסת של הליכוד, ש"ס, ישראל ביתנו, הבית היהודי, האיחוד הלאומי ויהדות התורה.

"הפעילות של הארגונים הישראלים האלה יוצרת פגיעה חמורה בלגיטימציה של ישראל בעולם" אמרה אתמול ח"כ קירשנבאום. "שיתוף הפעולה של ארגונים בינלאומיים וארגונים ישראלים למטרת פגיעה בצה"ל, בחייליו ובמפקדיו חייב להיחקר ולהיפסק. הפעילות של ארגונים אלה, הממומנים ברובם ע"י גופים אנטי ציוניים בינלאומיים ואף ע"י מדינות זרות, מהווה חלק נכבד ומטריד של מסע הדה- לגיטימציה נגד מדינת ישראל בעולם". בין הארגונים שנמצאים על הכוונת של ישראל ביתנו נמצאים בצלם, מחסום ווטש ושוברים שתיקה.

אם תתקבל הצעת ישראל ביתנו בכנסת ויוחלט על הקמת ועדת חקירה, הדבר עשוי להצית סערה בקרב גופי שמאל רבים הפועלים בארץ, שטענו פעמים רבות כי מדובר ברדיפה וניסיון לסתימת פיות, כלשונם.

מתקשר לשיעור של השבוע על שיתופי פעולה...

הדיפלומטים איימו, והנשיא לא יבוא

כתבה שפורסמה היום, יום שלישי ה- 4.1.11, בעיתון "ידיעות אחרונות". כתבתו של איתמר אייכנר. הכתבה עוסקת בעיצומי עובדי משרד החוץ והנזקים שהם גורמים ליחסי החוץ של ישראל.

כבר לפני 8 חודשים פתחו עובדי משרד החוץ במאבק להעלאת שכרם שנשחק במשך שנים- אבל בניגוד לפרקליטים למשל, מאבקם של הדיפלומטים לא עורר עניין ציבורי מיוחד. אתמול הם סוף סוף הצליחו לעורר סערה: נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב הודיע כי הוא דוחה את ביקורו המתוכנן בישראל למועד בלתי ידוע, מחשש שהעיצומים שבהם נוקטים עובדי משרד החוץ ישבשו את הביקור ויביכו את המשלחת הרוסית.

"לצערנו, האטימות והרשלנות של שר האוצר ופקידיו פוגעים שוב בחוסן הלאומי וביחסי החוץ של מדינת ישראל", מסר בתגובה ועד עובדי משרד החוץ. "אנחנו קוראים לראש הממשלה ולשר החוץ לקחת אחריות ולפעול באופן מיידי כדי להציל את שירות החוץ".

ביקורו של הנשיא מדבדב, שהיה מתוכנן לעוד שבועיים, היה אמור להיות הביקור השני של נשיא רוסי בישראל מאז כינון היחסים בין המדינות, ובישראל ייחסו לו חשיבות רבה. סוגיות רבות עומדות על הפרק ביחסי ישראל- רוסיה: האיום האיראני והסיוע הרוסי למתקני הגרעין האיראניים; מכירות נשק לאיראן וסוריה שישראל מבקשת לבטל; המגעים של רוסיה עם החמאס שישראל מבקשת לצנן והעמקת קשרי הכלכלה והתיירות. מדבדב אמור היה להגיע בראש משלחת ענקית, ובה מאות אנשי כלכלה ועסקים.

שר החוץ ליברמן זעם

עובדי משרד החוץ, במסגרת העיצומים שהם נוקטים, הודיעו כי לא יטפלו בהכנות לביקור ובביקור עצמו: יפסיקו כל טיפול במשלחות המקדימות, יימנעו ממתן אשרות לדיפלומטים כולל לנשיא רוסיה עצמו ולשרים המתלווים אליו, יבטלו את ההכנות לחתימת ההסכמים וההצהרות המשותפות ויימנעו גם מארגון הפגישות הרשמיות ומהכנה מדינית כלשהי לביקור. "לצערנו פקידי האוצר שסירבו לנהל מולנו מו"מ רציני גרמו לכך שניאלץ להחריף את העיצומים", מסר חנן גודר, יו"ר הוועד המדיני במשרד החוץ. "לא נסכים שהאוצר ירמוס אותנו ויעשה כל מה שיידרש בכדי להבהיר זאת. האוצר גורם לפגיעה בלתי ניתנת לתיקון ביחסי החוץ של מדינת ישראל ובתדמיתה".

שר החוץ ליברמן, שזעם על הביטול, ניסה בתחילה לשכנע את הרוסים לקיים את הביקור כמתוכנן ואף הפעיל לחצים על העובדים שלא לשבש את הביקור החשוב, אך משגם הוא הגיע למסקנה שלא יוכל להעניק למדבדב את הביקור ברמה הגבוהה ביותר- הסכים עם הרוסים שעדיף לדחות אותו.

"אין ספק שזה מתסכל מאוד" אמר אמש פיני אביבי, המשנה למנכ"ל משרד החוץ. "הביקור הזה היה אמור להיות גולת הכותרת של 3 שנות עבודה. זה ביקור אסטרטגי ממדרגה ראשונה. חשוב לנו שיהיה לא פחות ממושלם. אבל אני שמח שהצלחנו להגיע לנוסחה שבה ברור שלא נגרם נזק מדיני ושהדחייה לא פוגעת ביחסי שתי המדינות".

אין דואר דיפלומטי

ובתוך כך, במסגרת העיצומים הפסיקו הדיפלומטים הישראלים בעולם את הטיפול בנושא המשטים שמגיעים לחופי עזה. מדובר בעליית מדרגה בעיצומים, שכן עד היום הדיפלומטים לא נגעו בנושאים בעלי חשיבות ביטחונית כה רבה. עוד קיבלו הדיפלומטים הנחיה שלא לשלוח דואר דיפלומטי מסווג. המשמעות היא שגם אם השגרירות תעביר מידע על משט היא לא תוכל לשלוח אותו.

"הגיע הזמן שיבינו שעבודת משרד החוץ זה לא רק להסתובב בקוקטיילים", אמר יו"ר הועד המדיני חנן גודר. "כמו שלוחם נמצא בחזית, הדיפלומט הישראלי נמצא בחזית. לא ייתכן שעובד בעל תואר שני, שעבר מיונים קשים והכשרה מפרכת, ירוויח פחות ממחלק פיצה"

בכיר במשרד החוץ אמר אמש: "לעובדי חברת החשמל יש שלטר וכשהם רוצים הם מורידים אותו. זה השלטר שלנו. האוצר מזלזל בנו. כמו שנערי האוצר גרמו בהתעלמות שלהם לשריפה בכרמל ככה הם רוצים עכשיו לגרום להרס של שירות החוץ".

ראוי לציין שהכתבה לא מציינת את עמדת האוצר...

בעיתון "ישראל היום" של היום יש התייחסות של מנהיגי המדינה לביטול. כתבתם של שלמה צזנה ויורי

נשיא המדינה שמעון פרס:

הנשיא שמעון פרס הביע צער על על דחיית הביקור. בלשכת הנשיא עבדו בתקופה האחרונה בקדחתנות לקראת הגעתו של מדבדב. עובדי בית הנשיא היו כבר בשלבים מתקדמים של הכנות, שכללו קבלת פנים ממלכתית במשכן הנשיא, ערב גאלה מיוחד שהיה אמור להתקיים בתיאטרון ירושלים ונועד להצדיע ליחסי רוסיה- ישראל ועוד.

רה"מ בנימין נתניהו:

גם רה"מ בנימין נתניהו הביע אכזבה מביטול הביקור ומתח ביקורת חריפה על עובדי משרד החוץ: "התנהלותם פוגעת באינטרסים של ישראל".

ואם זה לא מספיק- במשרד החוץ אף מאיימים להחריף את העיצומים ולהוביל גם לביטול ביקורה של קנצלרית גרמניה בעוד כחודש.

גם כתבה זו לא מציינת את עמדת האוצר...

האם זה יזרז את פתרון המשבר??

דב יודקובסקי 2010-1923

ביום שלישי שעבר, 28.12.10, נפטר בבית החולים שיבא בתל השומר דב יודקובסקי, חתן פרס ישראל לעיתונות.

עפ"י הכתבה ב"ידיעות אחרונות" מתאריך 29.12.10 ,הוא למד פילוסופיה, תרבות צרפת ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, ועל כן מצאתי לנכון לפרסם בבלוג זה את תולדות חייו.

עפ"י "ידיעות אחרונות"

הוא נולד ב- 1923 בוורשה כנצר למשפחת רבנים. כשהיה בן שנה היגרה משפחתו לבלגיה. הוא רכש את השכלתו התיכונית באנטוורפן והיה חניך תנועת הנוער הציונית- סוציאליסטית גורדונה. כשפלשו הנאצים לבלגיה ב- 1940 נמלטה המשפחה לדרום צרפת. שם הוא נעצר, ב- 26 באוגוסט 1942, ע"י משטרת וישי והוסגר לידי הנאצים. הוא נשלח לאושוויץ, ועל ידו קועקע מספר האסיר 160663, אבל חייו ניצלו כשהועבר למחנה העבודה גינטר גרובה. יודקובסקי שרד שם כשנתיים וחצי. בינואר 1945 הוא השתתף ב"צעדת המוות" והצליח להימלט אל החיילים האמריקאים.

אחרי 33 חודשי גיהינום הוא חזר לבלגיה דרך פריז- כדי לגלות שאיש ממשפחתו לא שרד.

ב- 1945 הוא הצליח לעלות ארצה ונקלט כאן ע"י בן דוד מצד אימו- יהודה מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", שהתייחס אל ניצול השואה הצעיר כאל בן. יודוקובסקי נרשם לאוניברסיטה העברית ולמד שם פילוסופיה, תרבות צרפת ויחסים בינלאומיים.

ב- 1948 עזבו כמעט כל עיתונאי "ידיעות אחרונות" בראשות העורך ד"ר עזריאל קרליבך, את העיתון והקימו בן לילה את העיתון "מעריב". המהלך הפתאומי זכה לכינוי "הפוטש". יהודה מוזס הזעיק את כל בני משפחתו כדי להמשיך ולהוציא את העיתון בלי העיתונאים ובלי עובדי דפוס. ירושלים היתה אז נתונה במצור, אבל יודקובסקי הצליח להוציא בה מהדורה ירושלמית של "ידיעות אחרונות", שהודפסה באלפי עותקים אף שלא היה חשמל להפעלת מכונות הדפוס.

ב- 1950 הוא עבר לת"א, מונה לעורך חדשות הראשי של העיתון והחל לשקם אותו. הוא זכר את דברי המורה שלו לפילוסופיה, פרופ' ליאון רות, כי כל מה שהפילוסוף עמנואל קאנט אמר בצורה מסורבלת ומשעממת במאה ה- 18, אמר הפילוסוף אפלטון יותר מאלפיים שנים לפניו בצורה תמציתית, מעניינת ומושכת לקריאה. עפ"י רוח זו הדריך יודקובסקי את הכתבים והעורכים: כל דבר מסובך אפשר לכתוב בצורה ברורה. כל משפט ארוך אפשר לקצר או לחלק למשפטים קצרים. כל סיפור צריך להיות חי, מעניין, מוחשי.

בתקופת יודקובסקי צמחו דורות של עיתונאים שלמדו לכתוב בסגנון בהיר, פשוט, קולח, חזותי, במשפטים קצרים, קרובים לשפה המדוברת. העיתון פנה בעיקר אל הצעירים, ילידי הארץ והעולים החדשים. העיתון נתן ביטוי לכל השקפות העולם בחברה הישראלית מימין ומשמאל. סיסמאת העיתון היתה: "כל הדעות, כל הידיעות".

במשך עשרות שנים נוהל העיתון במשותף ע"י נח מוזס (בנו של יהודה מוזס) ודב יודקובסקי. השותפות ביניהם היתה הדוקה ברוב שנות עבודתם. באוקטובר 1985 נספה העורך האחראי, נח מוזס, בתאונת דרכים מול בניין העיתון בת"א. יודקובסקי מונה לעורך העיתון במקום ד"ר הרצל רוזנבלום שפרש.

אחרי שהתפטר מ"ידיעות אחרונות", לפני 21 שנה ב- 1989, הוא שימש עורכו הראשי של "מעריב". בשנת 2000 זכה בפרס סוקולוב לעיתונאות. ב- 2002 הוענק לו פרס ישראל בתחום התקשורת.

הותיר אחריו אישה, לאה, בת למשפחת מוגרבי, בעלי בית הקולנוע התל- אביבי המיתולוגי, בת אחת, אתי ליבר, ונכדים.

ת.נ.צ.ב.ה

לקריאה נוספת:

http://www.education.gov.il/pras-israel/pras_13k.htm

http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/PrasIsrael/Tashsab/DovYudovsky/

האיחוד האירופי שוקל סנקציות על בלארוס

בעקבות הבחירות לנשיאות בבלארוס ותוצאותיהן, עליהן נכתב בבלוג לפני מספר שבועות, עומדת המדינה בפני שוקת שבורה. האיחוד האירופי, בהנהגת גרמניה, שוקל להנהיג מחדש סנקציות שהוטלו בעבר על בלארוס אך בוטלו לפני שנתיים, כאשר נדמה היה כי המדינה המזרח אירופית צועדת לכיוון דמוקרטיה ושוק חופשי. הסנקציות כוללות הגבלת ויזות הכניסה לאיחוד האירופי, כולל לבכירי המדינה, שתצטרף להקפאה של נכסי ממשלת בלארוס באיחוד האירופי שכבר קיימת. שר החוץ הגרמני אמר שגרמניה תתעקש על תגובה מדינית ברורה ל"הפרעות" בבחירות בבלארוס.

לדעתי יש כאן דוגמה ברורה להפעלת עוצמה. גרמניה, המובילה הכלכלית והחברתית של האיחוד האירופי, משתמשת בכוח זה כדי לכפות דמוקרטיזציה על מדינה אחרת. מעניין לראות אם תזכה לביקורת כמו ארה"ב...

יחסי גרמניה-בלארוס מאז נפילת הגוש הקומוניסטי

שחקנים לא מדינתיים

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4007644,00.html

פרדיגמות שונות מתייחסות לשחקנים לא מדינתיים באופנים שונים. יש הרואות אותם כזניחים לתופעות החלות בפוליטיקה העולמית ויש כמרכזיים.
עם פיגועי התאומים, דגש הושם על פעילותן של קבוצות טרור ככאלו שיכולות להרעיד את אמות הסיפים של מדינות שונות, גם של מעצמות-על כמו ארצות הברית. עם זאת, לעיתים נראה כי נשכח מאיתנו, אנשי היחב"ל, כי השחקנים הלא מדינתיים היו קיימים עוד לפני המדינה. פיראטים הם דוגמא מעניינת לכך.

ד"ר לוונהיים מהמחלקה כתב ארוכות על אותם פיראטים, מומלץ מאוד להרחיב קריאה בנושא.